החוג של אבא ואמא

כשאבא ואמא התחילו ללכת לַחוג השבועי להורות-נכונה,
התחילה אצלנו בבית תקופה שאפשר לקרוא לה "דֵי משונה".
הם חזרו כל שבוע עם אור בעיניים, ועם המון רעיונות חדשים לתפארת,
הם ממש כאילו נולדו מחדש בחוג הזה לְ"הורות משופרת":

"מהיום", הם הודיעו, "יהיו כאן גבולות, ויהיה כאן חוק מסודר וּבָרור;
מעכשיו לא יהיו יותר ויכוחים, על מה שמותר ומה שאסור".
(אנחנו אולי רק ילדים אך הבנו מייד: גיבורים שכמותם,
כל אותם גבולות וחוקים חדשים נועדו, כמובן, לשרת רק אותם...)

...הם למדו שצריך לבלות "זמן איכות" עם כל ילד וילד, באופן קבוע,
וּמפגש משפחתי (ללא שחרורים!) התקיים כמו שעון, אחת לשבוע.
"כאן אפשר לשתף בְּקורות היומיום להוציא קצת קיטור או לשפוך את הלב,
לספר, לדבר, ואפילו לנאום, נכון זה הרבה יותר כיף ממחשב?"

...נו, מילא, חשבנו, נחזיק מעמד, קצת שיחות, קצת גבולות,זה בטח זמני.
אבל זה היה רק צעד ראשון. "שירות לקהילה" היה צעד שני...
בַּלב התחננו: "בבקשה, אלוהים, תעשה שהסיוט הזה ייגמר",
אך בקול רם שאלנו: "סליחה, אם אפשר להסביר לנו מה בדיוק זה אומר".

ההורים הסתכלו זה בזה וחייכו (חיוך שהיה מלא "הֲכָלָה"),
"זה אומר, חמודים, שהחל מהיום, לא תהיה כאן בבית יותר בַּטָלָה.
תם העידן של פינוק וְחסוּת-יתר וגם של זכויות-ללא-הגבלה,
מעכשיו לצידה של כל זכות מתקיימת חובה, או ליתר דיוק – מטלה".

"חובה? מטלה?" בא לי לבכות, "שכחתם לגמרי? אנחנו רק ילדים!".
אבל אבא ואמא חיבקוני רַכּוֹת ואמרו : "יש בבית מספיק תפקידים.
כל אחד יבחר בהתאם לגילו (ובאמת כדאי להתחיל בְּקטן),
תפקיד שיהיה מעכשיו רק שלו ויוכל להתמיד בו לאורך זמן".

זהו קץ הילדות, הבנתי בצער, צריך להתחיל לעבוד, אין ברירה,
וחיפשתי תפקיד שיהיה לא קשה אך עדיין יוכר כתרומה לַחֶברה.
לאחר שחשבתי כמה ימים, בחרתי לי תחום אחריות בלעדי -
"אני מסוגלת", הודעתי לאמא, "להאכיל את הדג ממש לבדי!"

לזרוק לו כל יום תולעת למים זה לא צחוק, זו הרבה אחריות על הגב,
כי אם במקרה אפספס ארוחה הוא, חס ושלום, עוד ימות ברעב.
...שלושה חודשים שלמים בו טיפלתי! תמיד דאגתי שיהיה לו טעים.
פה ושם, בשבת או בסתם יום של חורף, הייתי נותנת לו שתי תולעים.

כל יום הייתי שעות מסתכלת, איך שט לו הדג שלי בשלווה,
כשניגשתי אליו הוא היה מחייך, וכבר פיתח אלי ממש אהבה.
ואם היה מתלונן על בדידות, על כאב בסנפיר או קשקש מקולקל,
הייתי נותנת לו חום ועידוד, ואומרת: "אני רואה שלא קל…"

עד שפעם הבחנתי במשהו מוזר, משונה...לא רגיל...בדג שמולי...
ולפתע הבנתי – מדובר בדג זר! מתחזה! זה בכלל לא הדג שלי!
"מה קורה פה", פרצתי בבכי נורא, "איך הופיע פה דג שאני לא מכירה?",
ואבא הסמיק וגמגם וקרא: "אולי היה פה גנב שהחליף ת'סחורה..."

וככה למדתי כמה שיעורים: שחיים של דג הם באמת די קצרים -
ששקרים לבנים לפעמים מותרים, (כמובן, אך ורק מפי ההורים...)
ובעיקר - שמותר לעשות גם שטויות, זה בסדר, אין צורך להיות מושלמים,
כי דווקא הורים שעושים טעויות, הם בעינַי הכי חכמים.